מים \ שָׁלֵו | מתוך הספר "עליה ועליו"

"הסכר הוא העפעפיים, והוא כמעט ונפרץ.
אני לא רוצה להיתפס בחולשתי.
ולמה בכלל אני תופס זאת כחולשה?
אני מחיש את צעדי בפתאומיות, כגולש הרואה את הגל המתחיל להיווצר
ומתחיל לחתור כאחוז אמוק, כדי להגיע מהר לחדרי.
אני מזנק אל המיטה כּשׂחיין אולימפי השומע את זמזם הזינוּק,
וּמבצע קפיצת ראש חדורת מטרה.
אני הולך לתת לגל לשאת אותי, לסחוף אותי.
הנה הוּא מגיע.

כעבור נצח, או אולי כמה דקות - הכל נרגע.
אני נשאר שכוב על בטני, פניי קבורים בכרית ושתי ידיי אוחזות בה,
בלפיתה חד משמעית של אדם אבוּד הנסחף בּלב ים,
ואוחז בחתיכת עץ שבור שהיא כל תקוותו) כמעט נשבּרה גם היא).
אני מרים את עצמי בשארית כוחותיי כדי להתבונן ביגוני;
המראה נגלה לפני כמו אופק הנחשף בפני מגלה הארצות המפליג במים המלוחים.
רק כאן המים המלוחים הם הדמעות,
ואני מפליג.

אני ממשיך להביט בכרית.
הכרית שהייתה בשבילי אם מנחמת בחיבוק עוטף.
אין צורך בציפּית עם דוגמא; אני כבר הטבעתי את דוגמתי שלי, וכמעט וטבעתי.
הדמעות הרטובות על הבד יוצרות מפּת עולם מעוּות.
ההמשלה כעת ברורה.

קשה לראות כּמוֹ שצריך כשהעיניים מלאות במים,
ובטח שקשה לנשום כמו שצריך כשהפה מלא בהם.
אבל את המים אפשר לירוק, ואת הדמעות אפשר לנגב.
ואלה שכבר הטביעו חותמן על הכּר?
גם הן תיעלמנה;
הן תתייבשנה, בעוד כמה דקות.
ואולי בעוד נצח."